תיאור

שרף הלבונה מופק מחומרים תחת קליפת עץ הבוסביליה. העץ גדל בהודו וצפון אמריקה בעיקר. השרף בעל יכולת אנטי דלקתית והוא טוב לשיקום כלי דם פגועים וחיזוק זרימת הדם לרקמות דלקתיות הלבונה מוכר בתורה כחומר להכנת קטורת ובשמים.

 פעילות רפואית עיקרית
מחדש רקמות פגועות
משכך כאבים
מחטא בטיפול חיצוני
אנטי דלקתי
מסדיר פעילות וסת – מחזור חודשי

 שימושים נפוצים 
דלקות פרקים ( מומלץ להוסיף כורכום איכותי לתוצאות טובות)
בעיות מעיים
קוליטיס וקרוהן
גאוט
כאבי פרקים
כאבי שרירים

לבונה (שם מדעי: Boswellia) הוא סוג של צמח ממשפחת הבָּשְמִיִים (Burseeraceae), וכן שמו של השרף הריחני המופק ממנו. הלבונה מופקת בעיקר מתת המין Boswellia thurifera (הידוע גם כ-Boswellia sacra או Boswellia carteri). השימוש העיקרי בלבונה הוא להעלאת קטורת.

מקור השם

המקור העברי של השם לבונה הוא מקראי, למשל בשיר השירים^[1] המפרט את סוגי הבשמים: "נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם, קָנֶה וְקִנָּמוֹן, עִם, כָּל-עֲצֵי לְבוֹנָה; מֹר, וַאֲהָלוֹת, עִם, כָּל-רָאשֵׁי בְשָׂמִים". משוער שהשם הגיע מהמילה לָבָן. בפניקית הוא קרוי "לבנת" ובארמית: "לְבוּנְתָּא".

באנגלית הלבונה קרויה "Frankincense", שם שמקורו בצרפתית עתיקה: "franc encens" ("קטורת טהורה"). הלבונה ידועה גם כ"אוליבאנום" (olibanum), שם שמקורו בערבית, "א (ל)-לֻבַּבאן" (لُبَّان), ומתייחס למוהל החלבי שמפיקים מקליפת עץ הלבונה לשם הכנת הבושם.

תיאור כללי

הלבונה מיוצרת על ידי ייבוש טבעי של נוזל השרף של עצי הלבונה. הלבונה מופיעה בצורת גרגרים לבנים־צהבהבים או אדומים. הלבונה מסיסה בנוזל אורגני, אך לא במים. טעמה מר, ריחה מוגבר על ידי חימום והוא כבד ומתקתק. ללבונה יש יכולת חיטוי, ולכן אחד השימושים בה הוא לתרופות.

אזורי הגידול העיקריים של עצי הלבונה, וכן גם מקור הלבונה, הם בדרום חצי האי ערב, סומליה ואתיופיה. על פי המסופר בתנ"ך סביר להניח כי בתקופת המלך שלמה גידלו את הלבונה בעמק הירדן ובאזור ים המלח^[2].

מאזורי הגידול העיקריים ובייחוד מדרום חצי האי ערב^[3], היו שיירות גמלים עם מטען של מור ולבונה יוצאות לחופי הים התיכון ובייחוד לעזה, על מנת להעביר את הסחורה שנחשבה יקרה מאד (בדומה לזהב) ליוון ולרומא. כשכבש אלכסנדר הגדול את עזה הוא מצא מחסנים של לבונה שמהם שלח ספינה שלמה ליוון. מסופר על הקיסר נירון ששרף את כל מלאי הלבונה השנתי של העיר רומא בטקס ההלוויה לאשתו פופיאה.

המרכז הקדום של הסחר בלבונה היה כנראה העיר האבודה אובר שלעיתים זוהתה עם האתר "אירם" בעומאן. אובר נתגלתה מחדש בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 ומתבצעות בה חפירות ארכאולוגיות. על הסחר במור ולבונה שלטו הנבטים, ולאורך הדרך שהובילו בה את השיירות, דרך הבשמים הקימו את עריהם. דרך הבשמים ועריה הוכרזו אתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו בשנת 2005.

הסחר בלבונה פסק סביב שנת 300 לספירה עקב עליית הנצרות, התפשטות המדבר שהקשתה על חציית השיירות ופשיטות של פרתים.

השימוש בלבונה

ברפואה העממית משתמשים בלבונה בחבישה של פצעים וכיבים, כתרופה נגד הכשות נחשים ועקרבים ולמחלות של דרכי הנשימה והעיכול. מחקר חדש של חוקרים ישראלים גילה שלצמח יש השפעה בהפחתת חרדה ודיכאון באופן שעדיין לא מוכר למדע^{[דרוש מקור]}. משמש גם בתור תבלין ובתור סם מרפא הנקרא בשם "מסטיק ערבי" או "מסטיק תימני" ביחד עם שרף עץ האלה בגלל הדמיון הרב בין שניהם, שהם יחד יכולים לשמש בתור קטורת בצורתם הקשה. כמו כן השימוש בלבונה נפוץ אצל רקדנים (רקדני בלט בעיקר), והוא משמש כחומר נגד החלקה.

במחקר קליני מבוקר שנערך באוניברסיטאות ג'ון הופקינס והעברית בירושלים הוכח כי הרחת קטורת המופקת משרף הלבונה היא יעילה להפחתת דיכאון^[4].

ביהדות

• קטורת – יחד עם המור, סוג נוסף של בושם, שימשה הלבונה כקטורת בפולחן הדתי ביהדות. כך למשל הצו בתורה המורה להשתמש ב"שֶׁמֶן, לַמָּאֹר; בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים."^[5][6].
• מנחה – כחלק מהקורבן " וְנֶפֶשׁ, כִּי-תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה'–סֹלֶת, יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ; וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן, וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה"^[7][8].
• לחם הפנים – הן שתים עשרה כיכרות הלחם שהיו מונחות על השולחן במשכן ובבית המקדש: "וְנָתַתָּ עַל-הַמַּעֲרֶכֶת, לְבֹנָה זַכָּה; וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה, אִשֶּׁה לַה'"^[9].
• תמרוקים – " מִי זֹאת, עֹלָה מִן-הַמִּדְבָּר, כְּתִימְרוֹת, עָשָׁן: מְקֻטֶּרֶת מֹר וּלְבוֹנָה, מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל"^[10].

הלבונה נזכרת עשרים פעמים במקרא, כסממן קטורת אשר שימש לצורך עבודת ה' במשכן ובמקדש, כתוספת לקרבן מנחה^[11] ולקטורת התמיד^[12]. את הלבונה הפקידו יחד עם שאר אוצרות המקדש בלשכה מיוחדת^[13], והיא הופקדה בידי ממונים מיוחדים^[14].

השרף הטהור והאיכותי נקרא 'לבונה זכה'^[9]. הלבונה נכללת בין מיני הבשמים היוקרתיים של העולם העתיק^[1]. לפי המספר הרב של אזכוריה, היא הייתה סממן הקטורת השכיח ביותר בשימושיו. היא יובאה עם הזהב בדרכי המסחר משבא^[15].

הלבונה מזוהה בוודאות הודות למסורת זיהוי רציפה ופעילה עד ימינו בשל שימוש ממושך בה בחברות מסורתיות רבות. גם שמות הלבונה מצביעים מבחינה אטימולוגית על הצבע הלבן- חלבי של שרף העץ טרם קרישתו (בארמית ובסורית הוא נקרא 'לבונתא', בערבית 'לבאן'). למעשה, כל הפרשנים החשובים זיהו עם הסוג .Boswellia sp את הלבונה^[16].