חינה אמיתית לטקס וקעקועים(500גר')

תיאור

• מערבבים את אבקת החינה במים פושרים ומניחים אותה בצד למשך הלילה או למשך מינימום של 3 שעות.
• אתה יכול להשתמש במיכל מברזל כדי ל קבל גוון כהה על השיער שלך.
• לקבלת תזונה משופרת ובוהק, לערבב ביצה או ביצה עם חינה.
• מחלקים את השיער בארבע סעיפים ומחילים את הדבק מהשורש למעלה באופן שווה.
• תן שעה אחת שעה אם משתמש כמו מרכך אבל 3-4 שעות אם אתה רוצה צבע השיער שלך.
• לשטוף היטב עם כל שמפו.

• טקס החינה היהודי

• עם סיום הטבילה במקווה וטקסי הרחצה אפשר לעבור לאירוע הבא שהוא טקס החינה. בקהילות רבות בלילה שלפני החתונה נהוג לערוך את טקס החִינה המהווה טקס מעבר מחיים כיחידים לחיי זוגיות. בטקס מורחים בחומר אדום-כתום המופק מצמח ששמו העממי הוא "חִנָה" בצורה עגולה על כפות ידי החתן והכלה כרמז לצורתו של מטבע, כברכת שפע. יש הסוברים, שמקור המילה חינה הוא צירוף המילים למצוא חן, כך, שבערב החינה צריכה הכלה למצוא חן בעיני חתנה המיועד.

  את טקס החינה היהודי המסורתי נהגו לערוך לנשים בנפרד. בחלק מעדות המזרח נוהגת משפחת החתן להביא לבית הכלה כמה ימים לפני החתונה עלים מיוחדים שאחרי שטוחנים אותם אפשר לצבוע בהם את הידיים והרגלים של הכלה. בטקס הכלה נהגה ללבוש בגדים מפוארים, משובצים בזהב, שעברו בירושה במשפחתה. בטקס שנערך לכבוד הכלה השתתפו קרובותיה וחברותיה. במהלך הטקס נמרחה החינה על כפות ידי המשתתפים ולעיתים גם על כפות רגליהם. ישנן וריאציות רבות של טקסי חינה. הטקס משתנה מעדה לעדה בהתאם למיקומה הגאוגרפי, ולכל עדה טקס חינה הייחודי לה.

  במסורת היהודית ניתן פירוש נוסף לשמה של החִנָה, כרמז לשלוש המצוות בהן מצווה האשה:

  • חלה – מצוות הפרשת חלה מן העיסה
  • נִדה – מצוות הקשורות בטהרת המשפחה
  • הדלקת הנר – מצוות הדלקת נרות שבת

  בלילה שלפני החתונה, נהוג על פי מסורת יהדות בבל לחגוג במסיבה אשר מטרתה המוצהרת היא להביא לשלום בין הכלה למלאכי החבלה (שדים רעים) שמטרתם לפגוע בה ובבעלה לעתיד.

  החינה בהלכה

  הבן איש חי כתב בספרו "בן איש חי הלכות" שנה שנייה פרשת לך לך סימן ו': "בערב שבת נברא האדם הראשון שהוא חלתו של עולם, ובו ביום נעשה מה שנעשה, ולכן יש נשים נוהגות לתת פרוטות לצדקה קודם הפרשת חלה, וקודם הדלקת נרות שבת, וקודם טבילת מצווה, וסימנם: "חִנָה" שהוא: חלה, נידה, הדלקה."

  הרב מרדכי אליהו כתב כתב בספרו "דרכי טהרה" חלק ב' פרק טז דברים החוצצים: "צבע שאין בו ממשות אלא מראה בלבד, כגון חינה – אינו חוצץ." כמו כן כתב בחודש חשוון תשס"ז בעלון "קול צופייך" גיליון מספר 380 על חינה: "יש עדות שנוהגים לפני החתונה לשים "חינה" (צבע) על כפות הידיים של קרובי החתן או הכלה. ולדעת הרמב"ם צבע ה"חינה" אינו חוצץ לטבילה כי אין בו ממשות. והוא מוכיח זאת מהפרוכת של בית המקדש שהיו מטבילין אותה למרות שהייתה עשויה מחוטים הצבועים בארגמן ובתולעת שני וכו' – משמע שצבע שנספג ואין בו ממשות, אינו חוצץ."

  הרב שמואל אליהו כתב תשובה על שאלה באתר כיפה באדר תשס"ב על החינה: "אומרים שמקור המנהג קשור באחד משני הדברים – או בתבעוה לינשא, שחכמינו אומרים שהיו נוהגים בזה שהאמא של החתן באה בשמו להזכירה על דבר החופה שתהיה בעוד שבעה ימים. המעשה הזה הוא המעשה הראשון שהכלה עושה לצורך החופה והיא גורמת התרגשות גדולה ויש לזה כמה ביטוים הלכתיים. עוד יש אומרים שכתוב בזוהר כי בשעת הטבילה גם כל השושבניות של הכלה נטהרות יחד עמה, אף על פי שהן לא כלות כמותה. כך מופיע בזוהר על הטבילה של מתן תורה וכך גם היום. ולכן בעת הטבילה הראשונה באות איתה עוד נשים ושמחות איתה והן נחשבות כשושבניות וטובלות איתה ומקבלות הארה בזכותה."

  הרב יצחק יוסף כתב בספרו "ילקוט יוסף" חלק ג' דיני ברכת המזון וברכות עמוד פ"ג: "צבע החינה שנוהגות איזה נשים לצבוע לפני חתונת קרובותיהן, אינו חוצץ לנטילת ידיים."

  החינה ההודי

   ערך מורחב – חינה (יהדות הודו)

  החינה ההודית מבטאת את טקס הפרידה של האם מביתה, בו האם כביכול מכינה את החינה מדמעותיה. החתן והכלה נכנסים לאולם בתהלוכה מפוארת המלוות מקדימה על ידי מתופף ובנות המפזרות עלי כותרת צבעוניים, הכלה לובשת סארי ירוק ותכשיטים תואמים – סמל להתחדשות וצמיחה, מובלת על גבי אפריון מפואר הנקרא "דולי", והחתן נישא על ידי האורחים בליווי שמשייה מהודרת הנקראת "צטרי". מאחור מתלוות נשים הנושאות בידיהן את קערת החינה המקושטת ומגשיות חינה שעליהם מונחים דברי המתיקה. הקהל מצויד במקלות ריקודים, הנקראים "דאנדייה", ובכובעים אשר חולקו מבעוד מועד מקבל את הזוג בליווי שירים ובריקודים. אז החתן והכלה עונדים זה לזו את שרשרת ה"האר" ומתיישבים בכיסאות הקדמיים, מאחור יושבים השושבינים. לאחר מכן מנהלת הטקס, שצריכה להיות אחת מבנות המשפחה שאיננה אלמנה או גרושה, מאכילה את החתן והכלה המיועדים וכן את השושבינים בסוכרייה – כברכה לחיים מתוקים. לאחר מכן לוקחים את מהחינה ומניחים על מצחן של חמש רווקות (כברכה למציאת זיווג, ונישואין תוך שנה) ואז קושרים לחתן ולכלה על הראש.^[3]

  בקרב העדה ההודית מקובל למרוח את החינה על אצבע יד ימין – אותה האצבע שעונדים עליה את הטבעת בטקס החופה. לאחר מריחת החינה לוקחים מעט מהחינה מאצבעו של החתן ומעבירים לאצבע הכלה, ומעט מהחינה מאצבעה של הכלה מעבירים לחתן, זאת באמונה שהקשר יהיה קשר חם, טוב ואוהב לאורך כל הדרך המשותפת בין בני הזוג.^[3]

  החינה התימנית

  בעבר, מנהגי החינה בקרב העדה התימנית, התפרשו על פני שבוע שלם שלפני החתונה. כיום, נהוג גם אצל התימנים לערוך את טקס החינה בערב אחד, באירוע חגיגי.

  הכלה

  בטקס חינה תימנית עוטפת השמשית את ראש הכלה בחיתול, המסמל ברכה לפוריות, וברכה לבן זכר. לאחר מכן, היא עונדת על הכלה תכשיטים כבדים המסמלים את עול הנישואין, אך יופי התכשיטים מסמל את היופי של דרך משותפת לבעל ואשה. צמח "שדאב" נתלה על צווארה יחד עם שיני שום כסגולה נגד עין הרע.

  בעבר נהגו לאפר את ידיה, רגליה, פניה וצווארה של הכלה בסמלי פוריות: משולש, שיבולת ושלוש נקודות בצבעים שונים. כיום, הכלה מאופרת כמו כלה רגילה.

  במהלך הערב מחליפה הכלה לתלבושת שנייה, וחובשת כובע "קרקוש" עדין מעוטר ברקמה וצמוד לראש. גם התכשיטים סיימו את תפקידם לערב החינה. לאחר הריקודים הכלה מחליפה לתלבושת שלישית.

  החתן

  החתן בחינה תימנית לבוש מסורתית: שמלה, כבוע, תליון ועלי צמח ה"שדאב". לאחר הריקודים מחליף החתן את בגדיו לתלבושת שנייה.

  מהלך הטקס

  הכלה והחתן נכנסים מלווים בשירה תימנית וריקודים. השמשית מורחת על ידיהם את עיסת החינה ומברכת אותם. בעבר, בתימן, היה נהוג לעטר את ידי החתן והכלה, אך כיום עיסת החינה, נמרחת בדומה לעדות אחרות, על כפות ידי הזוג וידי האורחים באופן סמלי. לאחר טקס החינה ממשיכים האורחים לרקוד ולשמוח עם בני הזוג.

  טקס חינה תימנית לחתן

  בתימן היה נהוג לערוך את טקס החינה לחתן בלילה שלפני החתונה. ערב זה נקרא "ליל החינא", על שם המנהג למרוח את ידי החתן בעיסה אדומה המופקת מצמח החינה (צמח הכופר). באותו הערב, או בערב הקודם ערכו הנשים לכלה בנפרד את טקס החינה בבית הוריה. זהו טקס ססגוני בו צבעו את ידי הכלה וקישטו אותה בקישוטי חינה.

  המנהג היה שאף גבר, גם לא בני משפחתה של הכלה ואפילו לא אביה, ובייחוד החתן, לא ימצא בבית בעת עריכת טקס החינה ויראה את הכלה. ההשתתפות הייתה לנשים בלבד. טקס החינה לחתן מתחיל בסעודה. לפני ברכת המזון, רב הקהילה דורש בדברי תורה. לאחר מכן, מברכים את ברכת המזון, ובתום הסעודה אומרים המוזמנים דברי הלל ותשבחות, וכן שרים ורוקדים לפני החתן.

  לקראת חצות הלילה מביא אבי החתן גיגית עץ הנקראת "עריבה" ובה אבקת החינה. את האבקה מערבבים במים ולשים עד לקבלת עיסה בצקית. הרב ניגש לחתן ויושב לפניו. החתן מרים את שרוול יד ימין והרב מורח חצי מעיסת החינה על היד וכורך סביבה בד, וחוזר למקומו. אחריו קם רב אחר ומורח את המחצית השנייה של עיסת החינה על כף ידו השמאלית של החתן.

  החינה המרוקאית

  על פי המנהג המרוקאי, נהוג לחגוג את טקס החינה יום לפני החתונה, בנות המשפחה והחברות מלוות את הכלה למקווה בריקוד ובשירים מסורתיים (פיוטים) בעברית וערבית. במקווה מגישים עוגיות ושתייה לנשים. בשובה של הכלה מהטבילה במקווה, לרוב, לבית הוריה, כאשר הוריה אחראים לטקס. הערב כולו מלווה במוזיקה מרוקאית מקורית ובתלבושות אותנטיות גם לגברים וגם לנשים. בטקס עצמו הנשים לובשות תלבושות ושמלות (כפתן מרוקאי) מבדים מבריקים ויקרים, הרקומים באלמנטים מזרחיים וברקמות מוזהבות ותכשיטים ואביזרים עשירים למיניהם, על ראשיהן כתרים או סרטי שיער תואמים. הגברים, אף הם לובשים כפתן וחובשים לראשיהם כובע בצבע ארגמן הנקרא תרבוש. הכלה לובשת את הלבוש המסורתי "השמלה הגדולה" – או כפי שקוראים לזה במרוקאית "קשוואה כבירה". הזוג מובל על ידי בני המשפחה בנשיאת נרות, למקום בו יערך הטקס המסורתי בו תמרח על כפות ידיהם חינה, כסגולה לאושר, חיים טובים וזוגיות טובה. הזוג יושב יחד, בלבוש המרוקאי המסורתי ואורחיהם משמחים אותם, מברכים, רוקדים ושרים. בשלב זה של הטקס, נהוג לתת מתנות יקרות ערך לחתן ולכלה ולהלבישם בתכשיטי זהב.

  טקס החינה המוסלמי

  מקור טקסי החינה עוד מימי קדם, אך הם עברו שינויים במרוצת הזמן. טקס החינה המוסלמי המסורתי נערך אף הוא לנשים ולגברים לחוד, אולם הטקס נערך לעיתים בחברה מעורבת, אם מוזמנים אליו בני משפחה בלבד. הנשים שמכינות את החינה ועורכות את הטקס לכלה ולחתן חייבות להיות נשים פוריות – מתוך תקווה שפוריותן תוקרן אל הזוג הצעיר. מריחת החינה על ידיה של הכלה מסמלת פוריות – תקווה להיריון וללידה. מריחת החינה על ידיהן של חברותיה של הכלה מסמלת את תקוותן להינשא בקרוב. ומריחה על ידיהן של נשים נשואות מסמלת הזדהות עם הכלה ותמיכה בה.

  צבע החינה

  

  צמח חינה צעיר

  החינה מופקת מעלים מיובשים של צמח החינה, הקרוי בשיר השירים "אשכול הכופר":

  אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר דּוֹדִי לִי, בְּכַרְמֵי עֵין גֶּדִי.

  — שיר השירים א', פסוק י"ד

  זהו שיח נשיר שגבהו 1–6 מטרים הנפוץ באזורים טרופים וסוב-טרופים צחיחים למחצה באפריקה, אסיה וצפון אוסטרליה.

  

  שיערו המומיה של רעמסס השני שנצבע בערוב ימיו בחינה כדי לדמות את גוון שיערו המקורי

  חומר הצבע lawsone או hennotannic acid הוא מולקולה הנקשרת בתמיסה חומצית בקשר קוולנטי (קישור קבוע) לחלבון קרטין ולכן החינה צובעת ביעילות שיער, עור, ציפורניים ומשי הבנויים מקרטין והצבע יציב עד אשר תתחדש שכבת האפידרמיס או יצמח שיער חדש. lawsone בולע ביעילות קרינת UV הריכוז הגבוה של החומר הפעיל הוא בעלים ובפרט בעוקץ העלה.

  

  מבנה מולקולת הצבען. המערכת המצומדתאחראית לבליעת האור ולכן לצבע האופייני
  שיא הבליעה באורך גל 452nm
  נוסחה מולקולרית C₁₀H₆O₃
  מסה מולרית 174.15 גרם למול
  CAS: 83-72-7
  מצב צבירה: מוצק, טמפ' התכה: אין, החומר מתפרק ב-192°–195° צליוס.

  החינה נראית כאבקה חומה ירקרקה אותה מערבבים עם מים ליצירת משחה המזכירה בוץ. החינה עצמה משמשת גם כתכשיר לצביעת שיער בגוון אדמדם ולצביעת ציפורניים בעדות המזרח. יש כאלו הנוהגים אף לעשות קעקוע מדומה הנצבע על העור.